ישראל יעקבסון

ישראל יעקבסון
Israel Jacobson

לידה	17 באוקטובר 1768 הלברשטאדט, ממלכת פרוסיה
פטירה	14 בספטמבר 1828 (בגיל 59) ברלין, ממלכת פרוסיה
מדינה	ממלכת פרוסיה
השקפה דתית	יהדות

ישראל יעקבסון (בגרמנית: Israel Jacobson;‏ 17 באוקטובר 1768 – 14 בספטמבר 1828) היה בנקאי, איש עסקים, נדבן ומנהיג יהודי-גרמני, ראש הקונסיסטוריה היהודית של וסטפאליה, נחשב לאחד ממבשרי היהדות הרפורמית.

ישראל בן יעקב^[1] (מאוחר יותר, יעקבסון) נולד בהלברשטאדט, בנו היחיד של איש העסקים והנדבן ישראל יעקב. הוריו הועידו אותו להיות רב, לכן היקנו לו השכלה יהודית רחבה, אולם הוא העדיף לפנות לעולם העסקים. ישראל פעל בחצרות שליטים גרמנים מקומיים, בעיקר של קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל, והצליח תוך זמן לא רב להגיע לעושר ניכר. הוא הפנה חלק מכספו למעשי צדקה, בעיקר יהודיים, אך לא רק. זכה למיני כיבודים ובין היתר הוענק לו תואר כבוד של האוניברסיטה הקטנה של העיר הלמשטט.

ב-1795 נפטר הרץ סמסון, חמיו של ישראל יעקבסון והוריש לו את תוארו, "הרב המחוזי של חבל וזר" ואת משרתו כסוכן הכספים של הדוכס מבראונשוויג. ב-1804 קיבלו, הוא ומשפחתו, אזרחות מלאה ומכאן ואילך נהנה מזכויות דומות לזכויות הנוצרים. למרות אזרחותו המלאה, הוא דאג ליתר היהודים, שלא זכו לכך וקיווה שרוח צרפת, בה ניתנה אמנציפציה ליהודים, תגיע גם לחבלי גרמניה.

עם הקמת ממלכת וסטפאליה והמלכתו של ז'רום בונפרטה, הגיע לקאסל ישראל יעקבסון, שקשר יחסים טובים עם השליט, שאת קופתו מילא בהלוואה גדולה. ז'רום בונפרטה העמיד את ישראל יעקבסון בראש הקונסיסטוריה היהודית של וסטפאליה ונתן לו סמכויות נרחבות במינוי יתר חברי ההנהלה.

יעקבסון יצר קונסיסטוריה יהודית שבראשה עמדו, בנוסף לו, שלושה רבנים ושני משכילים צעירים. הבכיר ברבנים היה רבה של קאסל, אריה ליב ברלין שתמך ברפורמות מתונות ולצידו שמעון יצחק קלקר, ששימש ברבנות של סטוקהולם ומנחם מנדל שטיינהארט, רבה של הילדסהיים. המשכילים הצעירים, שהשלימו את הנהגת הקונסיסטוריה היהודית, היו ירמיה היינמאן, המזכיר האישי של יעקבסון ודוד פרנקל, עורך כתב העת "שולמית". יעקבסון היה בקשר עם דוד פרידלנדר והתייעץ איתו בנושא התיקונים המוצעים בתפילות ובטקס החתונה כך שיהיו דומים יותר לטקסים הנהוגים באוכלוסייה הנוצרית.

רבים ראו ביעקבסון את מייסדה של התנועה הרפורמית. יעקב רדר מרקוס, בביוגרפיה שהקדיש לו ב-1972, כתב עליו שכבר ניכרו בו תפישותיה של התאולוגיה החדשה אך "הרפורמים לא כתבו עליו כי דמויות גדולות יותר עלו באופק, בעוד שקונסרבטיבים ואורתודוקסים לא טרחו להתעמק בתולדותיו."^[2] לעומת זאת, ההיסטוריון מיכאל מאיר ציין שאף כי יעקובסון הותיר את רישומו על חיי הדת של יהודי גרמניה, וכי תמיכתו במבשרי התנועה עשתה אותו לדמות חשובה בה, הוא לא היה הוגה מקורי והשקפתו הייתה זהה למעשה לזו של המשכילים המאוחרים; לדבריו, הוא לא היה "רפורמטור מודע" של הדת.^[3][4] למרות שעמיתיו, בעיקר ישראל קליי, הוציאו לאור מאוחר יותר את נוסח התפילה הרפורמי המובהק הראשון ב-1818^[5] ועוררו מחאה עצומה, צעדיו של יעקבסון בווסטפאליה לא עוררו כמעט התנגדות. הרפורמות שלו אומצו כמעט כולן על ידי אסכולת "תורה עם דרך ארץ", בהנהגת רש"ר הירש ודומיו.^[6]

משנת 2001, התאחדות היהודים הפרוגרסיביים (רפורמים) של גרמניה מעניקה כל שנתיים פרס על שמו של ישראל יעקבסון. ב-2001 הוענק הפרס לרב ולטר הומולקה, ב-2003 לרב אורי רגב מהתנועה ליהדות מתקדמת, ב-2005 לרב ולטר יעקב וב-2007 לרב הנרי ברנדט, להיסטוריון ארנסט לודוויג אהרליך ולרב ויליאם וולף.

• מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

מדיה וקבצים בנושא ישראל יעקבסון בוויקישיתוף

• קאופמן קוהלר, אמיל גוסטב הירש, דוד פיליפסון, "יהדות רפורמית מראות התנועה", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• ישראל יעקבסון (1768-1828), דף שער בספרייה הלאומית