בוגר האוניברסיטה העברית במחשבת ישראל. את הדוקטורט בנושא "אקלקטיות בפסיכותרפיה" עשה בבית הספר לעבודה סוציאלית בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. השתלם בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במכון לפסיכותרפיה בת זמננו בניו יורק, ובמרכז הייעוץ של ברוקלין. עבד במרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה. היה המנהל הקליני של האיגוד הירושלמי למאבק בסמים. עבד בשירותי בריאות הנפש של קופות החולים "מכבי" ו"מאוחדת". לימד את קורסי המבוא בשיטות טיפול והתערבות בבתי הספר לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב.
מפעלו העיקרי בתחום הטיפול הוא פיתוח שיטת העבודה הקבוצתית של התוכנית "פסיכולוגיה ביהדות", שאותה הקים בשנת 1999 באוניברסיטת תל אביב, וניהל שם במשך עשור שנים. התוכנית הפכה למכון עצמאי בשנת 2009. בעשרים ושלוש שנות קיומה למדו בתוכנית כאלפיים תלמידים.
שיטתו הטיפולית משלבת את הישגיהם של הפסיכולוגיה הפסיכודינמית, הטיפול הקוגניטיבי והמשפחתי, יחד עם כלי העבודה הפסיכולוגיים שהתפתחו מן המקרא, דרך התלמודים, מחשבת ישראל, החסידות, המהפכה הציונית והספרות העברית. כשהוא נדרש להגדיר את עצמו, כספי אומר שהוא חילוני, דתי, מסורתי, וחרדי, כדי לציין שלמד מכולם ואינו כפוף לשום מגזר.
את היסודות הפילוסופיים לשיטתו הניח בספרו רב המכר "לדרוש אלוהים". הוא פורש בו את מערכת הדרכים וכלי העבודה הפסיכולוגיים של מקורות ישראל לגילוי ייעוד ואחריות אישית וחברתית ולתיקון עולם. מלמד לשאול בכל עניין ודבר על מצווה שעוד לא נכתבה, תפילה שעוד לא נשמעה, חסד שנתקבל ולא נודע, חטא ועונשו, עבודת אלילים וקורבנותיה, חזון אמת והדרך ההולכת אליו. הספר מזמין את קוראו לגלות יכולת שלא ידע על קיומה. רצון רע שנסתרת בו כוונה נכונה. שקר שאדם נותן לו לנהל אותו. אמת שממנה אי אפשר להימנע. רשות שמותר לכל איש ואישה לתת לעצמם. ותפקיד בו חירות תמצא.
בספרו "ניסיון" הוא מתאר דור שחי סביב עצמו. שכל איש בו מצפה להיות במרכז וזולתו יהיה קהלו. הפסיכולוגיה, בתה של התרבות שהעמידה את האדם במרכז העולם, מבחינה בנרקיסיזם, אבל עומדת מולו חסרת אונים. אין לה את האופקים לחנך לענווה שהיא היכולת להכיר במעמדו האמיתי של האדם, במצבו השביר, בזמניותו, ולהתגבר עליה. הספר פורש את מבחר השיטות והכלים שפותחו בתוכנית "פסיכולוגיה ביהדות".
ספרו האוטוביוגרפי "הילד שכמעט הציל את אמו", הוא סיפור התמודדותו עם פציעה שהוא נושא עמו, מן השנים בילדותו שבהן חי לבדו עם אמו, שמחלת הנפש שלה הלכה והחמירה. כשהמחבר נע בית הזדהות עמה, פחד ממנה, ומאמץ רב שנים למלט את נפשו. הספר מתאר "מפגש שנדמה כי אין הנפש יכולה להכיל, עם אם שלא ראתה, לא שמעה, ולא היה בעיניה רמז לקיום בנה. הילד הנושא את העולם על כתפיו, לא ימצא בו מקום להניח את ראשו, עד שיאמר דבר שאין אין יכול לשמעו, וימצא רשות להציל רק איש אחד, את עצמו".
"ספר הכישרונות" הוא הזמנה למהפכה תודעתית הנוגעת במגוון הרגשות העמוקים והלא מדוברים של קוראיו. הספר מגלה להם שהתברכו בכישרונות רבים, אותם חשבו בטעות לפגמים, ומעניק להם את הכוח להיות אנושיים ולהאמין שחולשה, בקבלתה, נעשית לחוזקה. הספר מסמן בשיטתיות את רשימת ה"טאבו" של הנפש האנושית, סודות שאדם מקדיש חלק ניכר מחייו בניסיון לגלותם, לצד מאמץ לא מודע להבטיח שהתוכן הקשה לעולם לא יגיע לתודעה. פרקי הספר מלמדים להתיידד עם מצוקה שהגיע זמנה להישמע, לפגוש את הקורא משוגע, לגייס אותו לעזור לעצמו, ללמד אותו להיעלב, להידחות, להיכשל ולהיעלם, לזהות בבעיות האישיות שלו את שיגעונותיה של התרבות, לגלות תפקיד שהוטל עליו ומזמין אותו להיות מנוהל מהעתיד, לחשוף סיפור שהוא מספר על חייו ואיננו שלו, לפגוש מפלצות, לגלות את ערכו של כעס ממוקד, להתיידד עם פחדים, ללמוד לשאת דיכאון, להוציא את התינוק שבכל אחד מאתנו מן הארון, לחדש תמימות שאבדה.