|
זויה קוסמודמיאנסקיה
 _1962,_MiNr_0885.jpg) זוֹיָה אַנָטוֹלְייֵבְנָה קוֹסְמוֹדֶמְיַאנְסְקַיָה (מתועתק גם כקוסמודמינסקייה, קוסמודמיאנסקייה וקוסמודמינסקיה. ברוסית: Зоя Анатольевна Космодемьянская; 13 בספטמבר 1923 - 29 בנובמבר 1941) הייתה חיילת[1] סובייטית שנתפסה על ידי הצבא הגרמני והוצאה להורג במהלך הקרב על מוסקבה. לאחר מותה נעשתה לגיבורה לאומית נערצת בברית המועצות. ביוגרפיהקוסמודמיאנסקיה נולדה בכפר אוֹסִינוֹ גַאי, בסמוך לטמבוב. אבות משפחתה שימשו ככמרים רוסיים אורתודוקסים מאז המאה ה-17; שם משפחתה הוא הלחם של שמות קוסמאס ודמיאנוס הקדושים. סבה פיוטר, שהיה הכומר בכפר הולדתה, עונה והוטבע בידי מהפכנים בולשביקים ב-1918, וכנסייתו נסגרה. אביה, אנטולי, למד גם הוא בסמינר דתי אך לא סיים, ומאוחר יותר עבד כספרן. אמה, ליובוב, הייתה מורה בבית-ספר. היה לה אח קטן, אלכסנדר, שנולד ב-1925. ב-1929 עזבה המשפחה את אוסינו גאי ועברה להתגורר בשִיטְקִינוֹ שבמחוז אירקוצק, בסיביר: לא ברור אם הוגלו או נמלטו מיזמתם מחשש לרדיפה בידי השלטונות. כעבור שנה, כנראה בעקבות השתדלותה של אחות האם שעבדה בנציבות העממית (המינוח הסובייטי למשרד ממשלתי) לחינוך, הם התיישבו במוסקבה. האב מת ב-1933 לאחר ניתוח שהסתבך. באוקטובר 1938, בעת שלמדה בבית-הספר מס' 201 במוסקבה, הצטרפה זויה לאיחוד הנוער הקומוניסטי. זמן מה לאחר מכן פיתחה "מחלה עצבית" שטבעה לא היה ברור, שפורשה על ידי סופרים אחדים כסכיזופרניה. ב-1940 חלתה בדלקת קרום המח ואושפזה בסנטוריום, שם הכירה את סופר הילדים ארקדי גאידר. בקיץ 1941 החלה לעבוד כבקרית איכות במפעל לייצור מדחסי גז. ב-31 באוקטובר 1941, בעת שהצבא הגרמני הפולש הלך וקרב אל הבירה, התנדבה קוסמודמיאנסקיה יחד עם 2,000 חברי קומסומול אחרים לשירות ב"חטיבת הפרטיזנים 9903 של החזית המערבית", יחידת גרילה שנועדה לביצוע פעולות סיור וחבלה בעורף האויב. המתנדבים נלקחו להכשרה בת שבועיים. ב-14 בנובמבר היא נשלחה למבצע ראשון, ואנשי יחידתה מיקשו דרך בסמוך לוולוקולמסק. ב-17 בנובמבר הנחה הפיקוד העליון הסובייטי להצית את כל בתי-המגורים בשטח הכיבוש הגרמני במרחק של 40-60 ק"מ מהחזית, על מנת למנוע מהאויב מחסה בחורף. ב-20 בנובמבר יצאה זויה בצוות של שתי חוליות בנות עשרה אנשים כל אחת שמטרתו הייתה להעלות באש עשרה כפרים שנבחרו מראש בתוך כשבוע. הם נתקלו במשמר גרמני, ורובם נהרגו מאשו. שרידי הצוות קובצו על ידי אחד הניצולים, בוריס קראינוב, והמשיכו במשימתם.[2] ב-27 בנובמבר, בשעה שתיים אחר חצות, הסתננו זויה, קראינוב וחבר נוסף בשם וסילי קלובקוב לתוך הכפר פֶּטְרִישְצֶ'בוֹ והציתו שלושה בתים, ששימשו גם כאורוות לגרמנים. עשרים סוסים מתו בשריפות. השלושה קבעו להיפגש בנקודה מוסכמת לאחר שיימלטו, אך קראינוב לא המתין לשני האחרים וחזר בבטחה למחנה הצוות. קלובקוב נתפס בידי הגרמנים; קוסמודמיאנסקיה חמקה והחליטה לחזור שוב לכפר ולנסות לשרוף עוד מבנים. ב-28 בנובמבר, בערך בשעה שבע בערב, היא נתפסה על ידי תושב מקומי בשם סְבִירִידוֹב כשניסתה להצית את האסם שלו. הוא מסרה לגרמנים וקיבל בקבוק וודקה כפרס.[3] כשנחקרה על ידי החיילים, טענה קוסמודמיאנסקיה כי שמה הוא טניה וסירבה לגלות מידע נוסף, למרות ששוביה עינו אותה באכזריות. למחרת, ב-29 בנובמבר בסביבות השעה עשר וחצי בבוקר, היא הובלה לגרדום בכיכר הכפר. לפי עדויות שנאספו אחר כך, היא נשאה נאום מתגרה כשהובלה אל מותה, קראה לתושבים להתנגד ואמרה לגרמנים שלא יוכלו להוציא להורג את כל תושבי ברית המועצות. שתי נשים שאת בתיהן הציתה, הכפריות סולינה וסמירנובה, חבטו בה וגידפו אותה. אז נתלתה.[4] לאחר מותהגופתה של קוסמודמיאנסקיה לא הורדה מהגרדום במשך כחודש, כדי לשמש אזהרה למקומיים. בערב השנה החדשה הושחתה גופתה בידי חבורת חיילים שיכורים. בעקבות כך, ובשל התקרבות הצבא האדום, הוחלט לקברה. ב-21 בינואר 1942 נהדפו הגרמנים מהכפר על ידי הסובייטים. כתב העיתון "פראבדה" פיוטר לִידוֹב שהתלווה לצבא במערכה שמע מאיכר מקומי על כך ש"פרטיזנית צעירה" נתלתה על ידי הגרמנים באזור. הוא יצא לפטרישצ'בו עם הצלם סרגיי סְטְרוּנִיקוֹב וכתב "קומסומולסקאיה פראבדה" סרגיי ליובימוב, וגילה את קברה ב-24 בינואר. הגופה שהוצאה השתמרה היטב עקב מזג האוויר הקר. סטרוניקוב צילם את הגווייה המושחתת שהחבל עוד היה כרוך על צווארה. בשלב זה המתה טרם זוהתה, והכפריים ידעו רק ששמה היה טניה.[5] ב-27 בינואר פרסמו לידוב וליובימוב במקביל שני טורים בעיתוניהם - "טניה" ו"לא נשכחך, טניה" בהתאמה - על גורלה של הצעירה המתה. תמונתו של סטרוניקוב, שהתפרסמה במלואה ב"פראבדה" (ב"קומסומולסקאיה פראבדה" הודפס תקריב של הראש בלבד) זעזעה את קהל הקוראים, שהגיב בשליחת מספר עצום של מכתבים למערכת. ד"ר רוזלינדה סרטורי מאוניברסיטת ברלין כתבה כי הבוטות החזותית של התמונה תרמה יותר מכל להפיכתה של 'טניה' ל"ז'אן ד'ארק סובייטית." התעמולה הרשמית הפכה אותה מיד לסמל.[6][7] הועלו טענות רבות לגבי זהותה, והממשלה הקימה וועדה רשמית של נציגי הקומסומול והצבא לברר את הנושא. ב-4 בפברואר קבעה הוועדה כי "טניה" המתה היא זויה קוסמודמיאנסקיה, ופרסמה דו"ח ראשוני על נסיבות מותה כפי שעלו מחקירת תושבי האזור וחבריה ליחידה.[8] ב-5 בפברואר המליץ מזכיר הקומסומול שטיפל בעניין להעניק לה את העיטור הגבוה ביותר, גיבור ברית המועצות.[9] ב-12 בפברואר זיהו אחיה ואמה את הגופה.[10] ב-16 בפברואר היא הוכרזה גיבורת ברית המועצות, לאחר תהליך אישור מהיר באופן חסר תקדים - בדרך כלל, ניתן העיטור מספר חודשים לכל הפחות לאחר ההמלצה. ב-17 בפברואר הוזמנה אמה, ליובוב, להקריא הודעה "אל הנוער הסובייטי" ברדיו וקראה לנקום את מות בתה. למחרת הודפסה ההודעה ב"פראבדה", יחד עם כתבת דיוקן על זויה, וזהותה של 'טניה' נחשפה לציבור. מספר חודשים לאחר מכן התגלו על גופתו של קצין גרמני הרוג מספר תמונות של קוסמודמיאנסקיה ביום תלייתה.[9] שלושת הכפריים שהיו מעורבים בהוצאתה להורג - סבירידוב, סולינה וסמירנובה - הוצאו כולם להורג באשמת בגידה ב-1942. קלובקוב, שנמצא בפטרישצ'בו לאחר שחרור הכפר, נחקר על ידי הנקו"ד והצהיר כי הגרמנים אילצו אותו להתגייס לשירותם לאחר שנתפס. הוא נורה ב-16 באפריל 1942.[2] קוסמודמיאנסקיה נעשתה לאחת הגיבורות המוכרות ביותר של המדינה; קריאות לנקום את מותה היו למוטיב מרכזי בתעמולה המלחמתית, והיא הוצגה כארכיטיפ לסבלן של נשות ברית המועצות תחת הכיבוש הגרמני. אורידיקה כארון-קרדונה ציינה ש"היא הייתה קדושה מעונה מושלמת." במאי 1942 הועברו שרידיה למוסקבה ונקברו בבית העלמין נובודוויצ'יה. עד סוף המלחמה פורסמו יצירות רבות שהיא הייתה נושאן, כולל פואמה זוכת פרס סטלין מ-1942 (מאת מרגריטה אליגר) וסרט מצליח מ-1944.[11] אחיה הצעיר, אלכסנדר, התגייס לצבא, סיים קורס קצינים ולחם בחזית מאוקטובר 1943. הוא נפל בקרב בפרוסיה המזרחית באפריל 1945. בתפקידו האחרון היה מפקד סוללה של תומ"תים מסוג ISU-152. גם לו הוענק תואר גיבור ברית המועצות על אומץ הלב בקרב. גם לאחר המלחמה, נשמר מעמדה של קוסמודמיאנסקיה כגיבורה לאומית. אנדרטאות לזכרה הוצבו ברחבי המדינה. בתי-ספר, מבנים אחרים וספינות נקראו על שמה בכל הגוש המזרחי, כמו גם האסטרואיד "1793 זויה" והר בגובה 4,108 מטר בהרי הטיין שאן.[12] בשנת 2020 הופק סרט קולנוע עלילתי על חייה בשם זויה.[13] בשני בספטמבר, 2022, כחצי שנה לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה, הפילו אלמונים והשחיתו את פיסלה בעיר טמבוב. כחלק ממסגרת השחתת פסלים ואזכורים לצבא האדום של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה. צעד שהתקבל בביקורת רבה מהצד הרוסי. מוזיקה
ביבליוגרפיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||
