הסכם סחר

הסכם סחר (או אמנת סחר; באנגלית: Trade Agreement) הוא הסכם (אמנה), שנחתם בין שתי מדינות או יותר שעוסק בסחר, מיסוי, מכסים והשקעות המתנהלים דרך קבע כחלק ממסחר בין צדדים. לרוב מקובל לחתום על הסכמים שמתמקדים בענפים מסוימים או הסכמים לכינון אזור סחר חופשי. מטרת הסכמים אלו היא להסדיר ולהוריד מכסים, מכסות וחסמים אחרים שפוגעים בסוגי המסחר שנדונו בהסכם.

הסכמי סחר מנסחים את מה שהוסכם בין הצדדים, וקובעים הסדרים לאכיפתם. הסכמים אלו עשויים לצמצם מקרים של אי־הבנה, לבנות אמון הדדי, ולהעלות את הסבירות לשיתוף פעולה ארוך טווח^[1]. ארגונים בינלאומיים שונים כמו קרן המטבע הבינלאומית יכולים לעודד חתימה על הסכמי סחר על ידי פיקוח במקרים של הפרת ההסכם^[1]. לעיתים אף מתעורר צורך במעקב מצד סוכנויות בינלאומיות נוספות, שיאתרו חסמים נוספים שעלולים לפגוע בקידום המסחר בין המדינות^[1]. הסכמי סחר הם לרוב נושא למחלוקות פוליטיות, מאחר שמטרתם לשנות את מבנה הכלכלה הקיימת, ולהגדיל את התלות ההדדית בין שותפי הסחר.

ישנם גורמים בארגונים שונים כמו פסקל לאמי, יושב ראש לשעבר של ארגון הסחר העולמי, שהביע חשש מכך שהסכמי סחר גורמים ל"אי קוהרנטיות, בלבול, עלייה מעריכית בהוצאות לעסקים, חוסר יכולת חיזוי ואפילו חוסר הוגנות ביחסי סחר^[2]. עמדתו של ארגון הסחר העולמי בכללותו היא שהסכמי סחר מקומיים ואזוריים תורמים במידת מה לכלכלה, אך עדיף להתמקד בהסכמים גלובליים כמו ב"סיבוב דוחא."

התנגדות נוספת להסכמי סחר נשמעת מצד תנועות התומכות באנטי-גלובליזציה, אם כי ישנן קבוצות בתוך תנועות אלו שסבורות שהסכמים כאלו יכולים למתן את הנזק הגדול יותר שנגרם מהגלובליזציה בכללותה.

ישנם שלושה סוגים של הסכמי סחר.

1. הוא הסכם חד צדדי^[3], מצב בו מדינה מעוניינת באכיפת מגבלות מסוימות אך מדינות אחרות מסרבות להטילן, לדוגמה במקרה בו מדינה מעלה את המכסים על הייבוא. מצב זה לא מתרחש לעיתים קרובות, מאחר שהוא עלול לפגוע במדינה שמקיימת אותו.
2. סוג אחר של הסכמי סחר הוא הסכמים בילטרליים (דו צדדי), שמוסכמים על שני צדדים שיכולים להיות מדינות, איחודים כלכליים או כל דבר אחר. שתי המדינות מורידות את החסמים במטרה לסייע לעסקים שיוכלו לסחור בקלות רבה יותר בין שני הצדדים. הסכמים אלו לרוב סובבים סביב תעשיות מקומיות; בדרך כלל מדובר בתעשיות המזון, רכב והדלק^[4].
3. הסכם סחר שנחתם בין יותר משני צדדים מוגדר כרב צדדי. הסכמים אלו הם בדרך כלל גם המסובכים ביותר, וככל שעולה מספר המדינות כך הוא מסתבך. עם זאת, לאחר שנחתם הסכם מסוג זה, הוא חזק מאוד, וככל שהתוצר המקומי הגולמי של החתומים עולה, כך גם גדלה ההשפעה על יחסי מסחר אחרים ברחבי העולם. הסכם הסחר הרב צדדי הגדול ביותר הסכם ארצות הברית–מקסיקו–קנדה שהביא לכינון אזור סחר חופשי בצפון אמריקה^[5].

חלק מההסכמים הם של מדינות שכנות, ואילו האחרים אינם בהכרח של מדינות שכנות.

ברוב המקרים היתרונות וההתחייבויות של הסכמי סחר חלים רק על החתומים עליהם.

במסגרת ארגון הסחר העולמי, הטבות סחר שמעניקות מדינות חברות חלות גם על כל יתר המדינות החברות לפי עקרון המדינה המועדפת. עם זאת, הסכמים שנחתמו מחוץ לארגון הסחר העולמי חלים רק על החתומים עליהם. לפי הארגון חלה חובה להודיע גם על הסכמים שנחתמו בלעדיו, וכן חלה חובה שבהסכם תתקיים הדדיות כוללת (כלומר ההטבות צריכות לחול באופן דומה על שני הצדדים). הטבות שמוענקות רק לצד אחד מורשות רק במקרים חריגים וזמניים.

• ארגון הסחר העולמי
• גלובליזציה

• הסכם סחר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)