|
תות לבן
תּוּת לבן (שם מדעי: Morus alba) הוא מין עץ פרי, נשיר, בינוני-גדול, חד-מיני ודו-ביתי, אחד מ-17 מינים של הסוג תות (Morus) ממשפחת התותיים (Moraceae)[1]. מוצאו ממרכז ומזרח סין, הוא תורבת לפני כ-4,500 שנה ועליו שימשו כמזון לטוואי המשי בסין וביפן. מסין הופץ העץ לדרום אירופה והמזרח התיכון החל ממאה ה-12 לטובת תעשיית המשי ובהמשך התאקלם לגמרי באזורים רבים בעולם. בישראל הוא נחשב לעץ תרבות וגדל גם כפליט-תרבות (צמח מתורבת, שפרטים ממנו נפוצו ונקלטו בבתי גידול טבעיים ללא סיוע האדם). הוא גדל בגינות בתים, בשטחים פתוחים, בשולי מטעים, בפארקים עירוניים וליד מקורות מים. הוא נפוץ בכל ישראל למעט בקעת הירדן, הערבה ודרום הנגב. פריו נישא על עוקץ ארוך, שיכול להגיע עד לאורך הפרי, וצבעו לבן עם נגיעות סגול בהיר, או סגול-שחור (למרות שמו). פריו של התות השחור (Morus nigra) אף הוא בגוונים של סגול-שחור, אבל יש לו עוקץ קצר מאוד ולפעמים הפרי צמוד לענף. תיאור העץתות לבן ניכר בעליו הגדולים והרחבים דמויי לב, ובפירותיו המיוחדים שצבעם לבן או סגול-שחור (למרות שמו). הוא מגיע לגובה 9 עד 10 מטרים ולקוטר נוף רחב של 9 מטרים. יש מקומות בעולם המדווחים על גובה של 15 מטרים ואף יותר[2]. צמרת העץ מעוגלת, רחבה, וצפופה, אם כי לעיתים נראים ענפים מתפרצים לגובה ולצדדים. היקף הגזע 1.5 עד 2 מטרים וקליפתו דקה, מחוספסת ומתולמת בצורה רדודה עם רכסים פתלתלים צרים לאורכה, צבעו משתנה מחום בהיר, חום-אפור ועד חום-שחור בעצים זקנים. גזע בהיר וגבוה עד לפיצולו לענפים צדדיים משמעותו שהעץ צמח במהירות תוך התמודדות על אור השמש.  הענפים הצעירים שעירים, לפעמים קרחים וצבעם כתום-חום או ירוק כהה עם גוון אדמדם. בקליפת הענפים עֲדַשְׁתִּיּוֹת (lenticels), בולטות, סגלגלות (אליפטיות) וחומות אדמדמות[3]. הניצנים דמוי ביצה, 4 עד 6 מ"מ, קודקודם חד עד מעוגל; קשקשים חיצוניים בצבע צהוב-חום עם שוליים כהים, קירחים או עם כמה טריכומות בשוליים; לרוב, לאחר כריתה מתפתחים מהגדם נצרים, שעליהם בעלי אונות וצבעם ירוק בהיר. מערכת השורשים עמוקה, אגרסיבית ופרוסה על שטח גדול. לעץ קצב צימוח מהיר, והוא משגשג באדמה עשירה בחומר אורגני ומנוקזת היטב בתנאים של שפע אור ואקלים חם, אך הוא יכול לגדול בתנאים קשים למדי. הוא יכול לגדול על מגוון רחב של קרקעות כולל קרקע גירנית או מלוחה. הוא אינו רגיש ביותר לקור וצריכת המים שלו נמוכה. הוא עמיד לזיהום אוויר, לגיזום, לרוחות עזות ועמידותו בינונית למליחות. אורך חייו של התות הלבן אינו גדול, אם כי יש ברחבי הארץ לא מעט עצים אשר עברו את שנתם המאה והם עדיין חיוניים. העצים עשויים להגיע לגיל גבוה (200 עד 300 שנים ויותר). עצים עתיקים ניתן למצוא ליד כנסיות ומסגדים בעין כרם ובאבו גוש, בלוד, בבית לחם, בפקיעין, ובפארק המעיין במטולה. בעצים עתיקים נראית לפעמים תופעה של ריקבון בתוך הגזע ואילו בהיקפו מתפתחת רקמה חדשה וחיונית, אשר מאפשרת לעץ להמשיך ולגדול. עוד תופעה בעצים בוגרים, היא התמוטטות הגזע הראשי וקריסתו, כאשר בסמוך לתחתית הגזע צומחים ענפים חדשים (נצרים) המצמחים עלים ופירות. כך שיכול להיות שעצי התות העתיקים הם חליפיים, כמו שקורה בחרוב ובזית. עלים ונשירה עלי העץ ירוקים, מסורגים, פשוטים, שפתם משוננת עד חרוקה, גדולים, רחבים וארוכים עד כדי 30 ס"מ בעצים צעירים וקטנים יותר בעצים מבוגרים כדי 5 עד 15 ס"מ. על פי רוב על אותו עץ יכולות להופיע צורות שונות של עלים. צורת בסיס העלים ממעוגל ועד דמוי לב, וקצה העלים חד או מתחדד עד קהה. לעיתים קרובות העלים שסועים לאונות ללא צורה אחידה וקבועה. וישנם הבדלים בצבע ובחספוס בין העלים הצעירים, שצבעם ירוק בהיר, לבין העלים הבוגרים שצבעם ירוק כהה, והם נוקשים ומחוספסים יותר. הפטוטרת שעירה, ארוכה כדי 2.5 עד 5 ס"מ ונושאת לוואים שעירים מסגלגלים עד אזמליים, שאורכם 5 עד 9 מ"מ. מן הפטוטרת נמשכים שלושה עורקים ראשיים, הראשי לאמצע הטרף, השני לאונה הימנית והשלישי לשמאלית. במקרה של עלה מאוצבע, העורקים לשתי האונות התחתונות הם עורקים משניים היוצאים מהעורקים הצדדיים. בשונה מעלה של תאנה שבה כל חמשת העורקים המגיעים לאונות נמשכים מן הפטוטרת. העורק מהצד התחתון שעיר. לבלוב העלים פורץ באביב על ענפים ערומים ועלווה ירוקה מתפשטת על כל העץ. בסתיו, בעת שלכת, העלים הופכים לצהוב חום, ובחורף העץ עומד בשלכת, אך עצים הגדלים באזורים טרופיים יכולים להיות ירוקי-עד. פרחים ורבייה  הלבלוב והפריחה חלים באביב בחודשים אפריל יוני. לבלוב העלים רק מקדים במעט את הפריחה. תת-לבן הוא עץ דו-ביתי, דהיינו הפרחים הזכריים נמצאים על עץ אחד והפרחים הנקביים נמצאים על עץ אחר. הַאֲבָקָה נעשית על יד רוח. התפרחת הזכרית היא תִּפְרַחַת מְסֻיֶּמֶת, עם עוקץ ארוך, דמוית עגיל ירוק מאורך כדי 2 עד 3.5 ס"מ אורכו, מכוסה בפלומה לבנה צפופה שנושרת בשלמותה תוך זמן קצר. התפרחת הנקבית היא תפרחת צפופה דמוית קרקפת, שעירה ואורכה ס"מ אחד עד 2 ס"מ. עוקץ התפרחת קצר, אורכו 5 עד 10 מ"מ ופלומתי. היא מבשילה לפרי עסיסי מדומה. הפרחים חד-מיניים, זעירים, בעלי 4 עלי עטיף ירקרקים. הפרחים הזכריים בעלי 4 אונות גביע בצבע ירוק בהיר, אליפטיים רחבים. האבקנים כמספר עלי הגביע. שזיריהם מכופפים בפקע הפרח. המאבקים בעלי 2 מגורות, כדוריים עד צורת כליה. הפרחים הנקביים בעלי 4 אונות גביע דמויי ביצה ושעירות בשוליים. שחלה תחתית אחת, קטנה, דמוית ביצה וירוקה סגלגלה. עמוד העלי נעדר (במזרח הרחוק), אם כי קיים (בישראל), והוא מחולק לשניים. הצלקות עם גבשושיות. התות הלבן ידוע במדע בזכות תנועת חלקי הצמח המהירה הכרוכה בשחרור האבקה מהתפרחות שלו. האבקן פועל כקַטַפּוּלְטָה - הוא כפוף ודרוך ובשעת שחרורו הוא מעיף את גרגרי האבקה שבמאבק, הנמצא בראשו, תוך שחרור אנרגיה אלסטית אגורה ב-25 µs (25 מיליוניות השנייה) בלבד. התנועה המתקבלת היא כ-560 קמ"ש, יותר ממחצית מהירות הקול, מה שהופך אותה לתנועה המהירה הידועה ביותר בממלכת הצמחים[4]. פירות והפצה פירות עץ תות לבן צבעם לבן או שחור והם פירות מדומים שאורכם 1 עד 3 ס"מ עם עוקץ ארוך. אחרי הַאֲבָקָה והפריה מתפתחת מכל עלה שחלה אגוזית (פרי יבש שאינו נפתח בהבשילו) קטנה וקשה. במהלך ההבשלה מתאחים ארבעת עלי העטיף, מתמלאים מוהל עסיסי ומתוק, תופחים, ומתערים בדופן עלה השחלה ובאגוזית. וכך, הופך מקבץ האגוזיות לפרי מדומה. כל הפירות המדומים שבתפרחת הקטנה, היושבים יחד על אותו ציר מעורים יחד ויוצרים פרי קבוצתי (מורכב), פרי מדומה המוכר כפרי התות. הפירות מבשילים בתחילת הקיץ, בחודשים מאי עד יולי. בעץ הנושא פירות שחורים, הפרי משתנה מירוק לאדום ולאחריו לשחור, ופריו הבשל ניכר בצבעו הנוטה לסגול-שחור ואז הוא אכיל וטעמו מתוק. בעץ הנושא פירות לבנים פריו הבשל ניכר, כאשר בצבעו הלבן ישנן נגיעות של צבע סגול בהיר ובמגעו הרך ואז טעמו מתקתק. פירות התות נאכלים על ידי ציפורים ועטלפי פירות, והזרעים העטופים קליפה קשה עוברים דרך מערכת העיכול בלי שיפגעו ומופרשים במקומות רחוקים מעץ האם. הריבוי באמצעות זרעים בסתיו. תפוצה מוצא התות הלבן ממרכז ומזרח סין והוא גדל בתרבות זה 4,500 שנה, ואף התאקלם לגמרי באזורים רבים בעולם. עלי העץ שימשו למאכל לזחלי פרפר המשי בסין וביפן, בשל נוכחות של תרכובות כימיות ייחודיות כמו מורין (פלבונול, morin), בטא-סיטוסטרול (β-sitosterol) בעלים[5]. תפוצתו העיקרית של התות הלבן (תות המשי) כיום בדרום-מזרח אסיה, נפאל, ממזרח למחוזות מיאנמר, אינדונזיה ובמיוחד בסין וביפן. כמו כן, מטעים רבים של עצי תות נטעו בהצלחה בשטחים נרחבים ברחבי העולם הממוזג החם לצורך ייצור המשי, מהודו, פקיסטן והרי ההימלאיה עד לגובה 3,300 מטרים, ומערבה דרך אפגניסטן ואיראן לדרום אירופה במשך יותר מאלף שנים. מסין הופץ העץ במאה ה-12 לאירופה הדרומית, במיוחד לארצות שלאורך חופי הים התיכון והמזרח התיכון. תות לבן הובא לאמריקה, לאורך חוף הים האטלנטי, בתקופות קולוניאליות בהן נעשה ניסיון להקים את תעשיית המשי[6]. לאחרונה, הוא התאזרח באופן נרחב באזורים עירוניים במזרח אמריקה הצפונית, שם הוא הוכלא בהצלחה עם תות מקומי (Morus rubra). כיום קיים חשש רציני להישרדותו הגנטית ארוכת הטווח של תות אדום בגלל הכלאה נרחבת במיוחד באורגון ובווירג'יניה (ארצות הברית). כתוצאה מכך הוא רשום כצמח פולש בחלקים של אמריקה הצפונית. הוא נחשב כצמח פולש גם בדרום אפריקה ובברזיל. התות הלבן בארץ ישראל עץ התות המוזכר במשנה (מאה שנייה לספירה) אינו תות לבן אלא זן של תות שחור. התות הלבן, שאפשר שהיה מוכר בארץ כגידול תרבות בשלהי התקופה הביזנטית, הפך לגידול חשוב ונפוץ רק לאחר הכיבוש הערבי. ישנן עדויות מוצקות לגידולו באזורנו רק מהמאה העשירית ואילך. התות הלבן תפס מקום מרכזי בנוף החקלאי של הארץ בעיקר בימי הביניים המאוחרים ועד לעת החדשה. אפשר שרק אז המונח הכללי 'תות' מכוון לתות הלבן, בעוד שהתות השחור נקרא במפורש בשם "שאמי"[7][8]. החל במאה ה-12 ועד שנות ה-30 של המאה ה-20 נעשו ניסיונות נפל רבים לגדל עצי תות לבן בארץ ישראל לטובת תעשיית המשי. באמצע המאה ה-16 ניטעו ממנו שטחים נרחבים בסביבת טבריה לפיתוח תעשיית המשי. מאמצע המאה ה-19 התעוררה התעניינות רבה בארץ ישראל בגידול זחלי טוואי המשי להפקת משי. באביב 1852 נשתלו 23,000 עצי תות בקרבת שער יפו בירושלים. בשנת 1853 היו בגן של מונטיפיורי, בסמוך ליפו, 1,200 עצי תות וברמלה היו 14,000. פקעיות המשי נשלחו לעיבוד לביירות ולדמשק שם התעשייה פרחה והייתה רווחית. בשנת 1860 נפסק גידול תולעי-המשי בארץ ישראל, ישנה סברה שהדבר נבע ממחלה שפגעה בזחלי טוואי המשי כפי שקרה בלבנון ומתנאי האקלים שלא התאימו לגידולם[9]. לאחר 30 שנים, בסוף המאה ה-19, ניסו שוב להכניסו במושבות הברון רוטשילד. בשנת 1891 ניטע המטע הראשון בראשון לציון ואחר כך ניטעו בראש פינה, פתח תקווה, מאיר שפיה, ג'ילין, זכרון יעקב ויסוד המעלה ובית הספר החקלאי מקוה ישראל. סה"כ ניטעו עצי תות על שטח של יותר משלושת אלפים דונם. פקעיות המשי נשלחו לעיבוד לביירות ולדמשק ואחר כך בראשית המאה 19 אל המַטְוִויָּה שהוקמה בראש פינה. אל המטוויה הגיעו פקעיות משי מן המושבות היהודיות וגם מהיישובים הערבים באזור מטולה ומן הכפר חצביה. משלוחי המשי האיכותי הועברו לביירות או חיפה ומשם לאירופה. בעקבות גירעונות כספיים המטוויה נסגרה בשנת 1904 ובשנת 1906 הופקו פקעיות משי רק במושבה עקרון (מזכרת בתיה). עם התפשטות השימוש בסיבים מלאכותיים בעולם ירד ערכו של המשי הטבעי, ואתו גם של התות הלבן. אין בישראל מטעי תות בהיקף מסחרי. במשק היהודי מגדלים את התות לנוי, לצל ולפרי. הוא מקובל גם כעץ בוסתנים. במשק הערבי נהוג גידול מסחרי בממדים קטנים[10]. בישראל עץ תות לבן נחשב לעץ תרבות וגדל גם כפליט תרבות. הוא גדל בגינות בתים, בשטחים פתוחים, בשולי מטעים, בפארקים עירוניים, וליד מקורות מים כמו אגם החולה. הוא נפוץ בכל ישראל למעט בקעת הירדן, הערבה ודרום הנגב. הוא נפוץ ממטולה ועמק החולה כולל קריית שמונה ועד צפון הנגב. ריבוי העצים נעשה על ידי ייחורים, זריעה או הרכבה. התות מתאים לשתילה בכל ארץ ישראל, במגוון קרקעות, ואינו צרכן מים גדול. עצים בוגרים בקרקעות כבדות יסתפקו במי גשמים. עצים צעירים רצוי להשקות עד להתבססות, בקרקעות קלות רצוי לתת השקיית עזר לעצים בוגרים אם לא ירדה כמות גשמים מספקת. בשימוש האדם תרבותו של התות הלבן עבור טוואי המשי החלה בסין לפני יותר מ-4,500 שנה. נכון לעשור השני של המאה ה-21 מוקצים לגידולו בסין 6,260 קמ"ר. עלי התות הלבן נחשבים למזון מועדף עבור טוואי המשי. לשיא ביבול העלים הם מגיעים מגיל 18 עד 20. לא נהוג לקיים עצים שעברו את גיל 50 ונהוג להשאירו נמוך באמצעות גיזום. חומר גלם לתעשייה: העץ משמש כחומר גלם בהכנת מוצרי ספורט בשל עמידותו, גמישותו והאלסטיות שלו בעיקר למחבטי טניס וכדורי נוצה, מקלות הוקי, רהיטים, כלים חקלאיים, וחומרי בנייה לבית ולסירות. העצה סיבית ומשמשת באירופה ובסין לייצור נייר. הסיבים המתקבלים מהקליפה משמשים לתעשיית האריגה[6]. מזון לבעלי חיים: באזורים שבהם מגבילה העונה היבשה את זמינות הצמחייה על הקרקע, משתמשים בהם כמספוא לבעלי חיים (פרות, עזים, חזירים עופות וכדומה)[6]. מזון לבני האדם: חלקי הצמח, מלבד הפירות הבשלים, רעילים לאדם ויכולים לגרום לכאבי בטן והזיות[11]. ניתן לאכול את הפירות הבשלים חיים או מבושלים. מכינים מן הפרי ג'לי, ריבות[12] ותוספת לפשטידות, לחם, לעוגיות או לפודינגים. הפרי הוא גם מרכיב בהכנת יין התות. לאחר קלייה וטחינה של הקליפה הפנימית היא משמשת כמעבה מרקים או כתערובת עם דגנים בהכנת לחם. הניצנים הצעירים שימשו כתחליף לתה[6]. שימושים נוספים: שדרות עצי תות משמשות כשובר רוח להגנה על בעלי החיים, ולמנוע סחף קרקע. שוברי רוח יכולים לעזור ליישובים החיים בתנאי חורף קשים להתמודד טוב יותר עם ההשפעה של סופות חורף ולהפחית את עלויות החימום הביתיות במהלך חודשי החורף[6]. בספרות ובתרבותעץ התות לא מוזכר במקרא ולראשונה הופיע בס פירות החיצונית. התות נזכר בפרק ב' של "ספר אחיקר החכם" במשל חכמה שאחיקר מלמד את בנו נדן: "בני, "אל תאץ כשקד השוקד להנץ, ופריו ייאכל לאחרונה, אך השכל כמו תות המאחר להנץ, ופריו ייאכל לראשונה". לאחר מכן התות מוזכר בס פירות חז"ל. בכל המקורות הכוונה לזני המין תות שחור (Morus nigra). התות מוזכר במסכת מעשרות, פרק א', משנה ב' "מֵאֵימָתַי הַפֵּרוֹת חַיָּבוֹת בַּמַּעַשְׂרוֹת? הַתְּאֵנִים, מִשֶּׁיַּבְחִילוּ. הָעֲנָבִים וְהָאֳבָשִׁים, מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ. הָאוֹג וְהַתּוּתִים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. וְכָל הָאֲדֻמִּים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ". ר"ע מברטנורה מפרש: "והתותים - בערבי תו"ת ובלע"ז מורא"ש". הרמב"ם מפרש "והתותים – אל-תות"[13]. יש מפרשני ימי הביניים[14] שזיהו בעץ תות את ה"בכאים" הנזכרים בשמואל ב', ה', כ"ד[8]. לדעת ע. לעף מקור השם תות הוא בארצות אירניות וארמניות עד הודו. בהודו שמו בשפת הסנסקריט "טוּטַה" ובשפה המרטהי – "טוּטִי". את השם זה אנו מוצאים גם בפרסית "תות". בסורית השם הוא תותא. ושמו בערבית: תות, תות אלשאמי, (פרצאד - תות לבן) - شجرة الفراولة. עץ התות שפירותיו הלבנים הפכו לאדום נזכר בסיפור אהבתם של פִּירָמוֹס ותיסבֵּי והתאבדותם העקובה מדם בחלק הרביעי של השיר האפי "מטמורפוזות" של המשורר הרומאי אובידיוס. סיפור אהבתם של פירמוס ותיסבי שימש כמקור ההשראה עבור שייקספיר ל"רומיאו ויוליה", והסיפור עצמו מועלה כמחזה-בתוך-מחזה שמעלות הדמויות בצורה נלעגת בסיומו של "חלום ליל קיץ". שירו של יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז הקטן" מוצב על שלט בגן התות בשכונת אוהל משה שבנחלאות, שכונת ילדותו. בשיר הוא נזכר בגעגוע בעץ תות שכונתי. גלריה תמונות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||
