עמוס לוין

עמוס לוין (נודע גם בכינויו הספרותי אריה דקר) (7 ביולי 1921 – 6 ביולי 1991)^[1] היה משורר, מחזאי וסופר ישראלי.

עמוס לוין נולד בליטא בשנת 1921 את ילדותו ונעוריו עשה בממל, עם שני אחיו וללא אב. אמו פרנסה את המשפחה בעבודה בבתי עשירים. הוא סיים את בית הספר הגרמני בממל ויצא לעבוד בגיל 14. לוין שאף כל חייו להשכלה, ללימוד, לקריאה ולאומנות. בגיל 19 עלה לארץ ישראל עם אחיו הצעיר בעליית הנוער ולמד בכפר הנוער בן שמן.

עוד בהיותו בממל כפועל מתלמד נפגש עם רעיונות מרקסיסטיים, ובייחוד הושפע מאחיו הבכור שהיה חבר בברית הנוער הקומוניסטי המחתרתי בליטא. בשל דעותיו השמאליות גורש עמוס לוין מבן שמן והגיע לתל אביב, בה גר רוב חייו.

בתום מלחמת העולם השנייה נודע לו, כי אמו שנותרה בודדה ללא ילדיה נרצחה על ידי הנאצים, וכי אחיו הבכור נהרג בשורות הצבא האדום כחייל בקיץ 1941.

לוין עבד כרתך וגויס במלחמת העצמאות כמתקן טנקים.

בהיותו אוטודידקט כפייתי, החל לעבוד בעיתון "קול העם" ככתב-צלם לענייני עובדים. מאז המשיך בעבודה זו עשרות שנים ועבד גם ב"זו הדרך". את שני ספריו הראשונים פרסם ב-1963 (ביחד עם רעייתו, רות לוין): "סימטה יורדת אל הים", שני מחזות ו"הרפתקאותיו של מצפון". את שיריו החל לפרסם ב"קול העם" ובשנת 1969 יצא לאור קובץ שיריו הראשון: "עצים מתחדשים במותם", עליו חתם בשם אריה דקר. הקובץ השני בשם "שירים" יצא בשנת 1978. הקובץ האחרון בשם "והתשובות שותקות" יצא לאור בשנת 1988.

עֵצִים מִתְחַדְשִים בְּמוֹתָם,
אָדָם דַרְכּוֹ מוֹתִיר,
אֲשֶר אֶל הַמָוֶת הוֹבִילָה.
כֻּלָן מוֹבִילוֹת אֶל הַמָוֶת.

מִכָּל הַבְּחִירוֹת
שֶׁצִווּנִי חַיַי
בַּדֶרֶך
בַּחַרְתִּי.

בַּחַרְתִּי דַרְכִּי בֵּין דְרָכִים
כְּדֵי שֶאוּכַל לְהַלֵך בַּה
בְּלִי מִדוֹת-לֹא-לִי
וּבְלִי אוֹתוֹת מִטַעַם
אוֹתִיוֹתַי לְחַבֵר.

בָּחַרְתִּי דַרְכִּי בֵּין דְרָכִים
כְּדֵי שֶאוּכַל בָּה
לָמוּת
כְּדַרְכִּי.

• רשימת הפרסומים של עמוס לוין, בקטלוג הספרייה הלאומית
• הספרים של עמוס לוין, באתר "סימניה"
• עמוס לוין, דף שער בספרייה הלאומית