על-לאומיות

על־לאומיות, או לחלופין, מדינת העל האירופית היא מערכת פוליטית בין־ממשלתית בין־לאומית המקיימת הנהגה המיוצגת מכל המדינות החברות באיחוד האירופי. החלטותיה של ההנהגה גוברות על החלטות מדינות הלאום, חוקיה נכתבים למען שיפור הקהילה האירופית ככלל, ללא התייחסות למדינות הלאום כפרט. האיחוד האירופי הוא ארגון על־לאומי המאפשר לחבריו לאגד את ריבונותם כדי להשיג השפעה גלובלית רבה יותר. על כן קמה המערכה הפוליטית העל־לאומית, מתוך רצון של המדינות לוותר על סמכויותיהם ולהעבירם למוסדות משותפים שיחליטו עבור כולם וההחלטות יהיו מחייבות. ה"על־לאומיות" האירופית באה לידיי במערכת פוליטית ולא מדינה מכיוון, שלאיחוד אין כוח כפייה באמצעות משטרה וכוחות ביטחון (לרגע זה). כוח זה עדיין שייך למדינות הלאום. האיחוד מסתמך על המדינות החברות בו לאכוף את התקנות והחוקים בשביל קידום האיחוד כולו.

אינטגרציה אזורית היא תהליך בין שתי מדינות או יותר המסכימות לשתף פעולה בעשייה משותפת למען מטרה נעלה, לרוב למען השגת שלום, יציבות אזורית ועושר עבור המדינות החברות. הליך אינטגרציה נע בתוך מנעד בין אי אינטגרציה כלל לאינטגרציה מוחלטת שתוצאתה היא הקמת מדינה חדשה. הליך האינטגרציה לרוב מתחיל כתהליך אינטגרציה כלכלי, שבו מדינות שונות מסכימות להסיר את חסמי הסחר ביניהן, חסמי סחר יכולים להיות מכסים (מיסים המוטלים על יבוא למדינה), מכסות (מגבלה לכמות המוצר שניתן לייבא) והגבלות גבול. השלב השני הוא השוק האחיד, שבו הכלכלות של המדינות הקואופרטיביות משתלבות עד שכל החסמים לתנועות העבודה, הסחורות וההון מוסרים ובנוסף מתקיים איחוד מכסים. צעד נוסף בתהליך האינטגרציה הכלכלית עשוי להיות אימוץ מטבע משותף, כאשר המדיניות מוסדרת על ידי בנק מרכזי יחיד. השלב האחרון הוא אינטגרציה פוליטית: לאחר איחוד הכלכלות לשוק אחיד, נראה שיש צורך במדיניות משותפת במדיניות חברתית (חינוך, בריאות, דמי אבטלה ופנסיה) ובמוסדות פוליטיים משותפים. זוהי אינטגרציה פוליטית ושיאה מתרחש כאשר המדינות הקואופרטיביות משולבות עד שהן חולקות את אותה מדיניות חוץ וממזגות את צבאותיהן. למעשה, הן יוצרות מדינה חדשה. ניתן לראות כי האיחוד פועל באופן מלא באינטגרציה הכלכלית אם כי יש עוד סייגים בנושא הפוליטי שעל כן אין לאיחוד צבא ומדיניות חוץ אחידה, מה גם שלא כל המדינות החברות אימצו את האירו, המטבע "הלאומי". יש עוד הרבה ויכוחים בין המדינות החברות לבין יישור קו מוחלט בקבלת ההחלטות שמתקבלת בפרלמנט האירופי. אך חשוב לזכור שזהו תהליך ויכול להיות שעוד מספר שנים יעבור האיחוד הליך מלא אך כעת זה המצב.^[1]

אמנת ליסבון לקחה את חלוקת התפקידים בין הקהילה האירופית והמדינות החברות בה וביטלה ברובה את התפקידים הבין־ממשלתיים והתמקדה יותר בגופים העל־לאומיים. הגופים העל־לאומיים שמרו על כוחם והמדינות החברות באיחוד נתונות לחסדיו. כעקרון כל החלטות הגופים הללו צריכות להיות מעוגנות בחוק המדינה, שיהיה לו אכיפה וענישה בהפרותיו. עניין האכיפה הוא עניין מסורבל ופועל אחרת בין המדינות השונות, יש מדינות שאוכפות ומקפידות לכללי החוק ויש מדינות הרואות בחוק כלא רלוונטי עבורם או פוגע בצורה מסוימת במדינה ועל כן מעלימות עין והחוק הוא ככתוב בלבד ולא מיושם במדינה.^[1][2]

האיחוד האירופי מבוסס על שלטון החוק. כל מה שהאיחוד האירופי עושה מבוסס על אמנות, המוסכמות מרצון ובאופן דמוקרטי על ידי המדינות החברות בו. החוק והצדק מאושרים על ידי רשות שופטת עצמאית. הממשל האירופי עובד עם מוסדות על־לאומיים אשר מיוצגים על ידי הנבחרים השונים מהמדינות החברות. עקרון היסוד של הממשל ומוסדותיו היא לאזן בין האינטרסים הלאומיים לבין האינטרסים של האיחוד. קיימים שלושה מוסדות ראשיים של מערכת פוליטית זו שעוסקת בכך: - מועצת השרים – גוף המייצג את האינטרסים הלאומיים של כל מדינה, בדרך כלל אלו שרי החוץ של מדינות הלאום או שרים הנוגעים באותם נושאים ספציפיים. מועצת השרים נותנת לכל מדינה, גם הקטנה מבין המדינות החברות, לקחת חלק בהחלטות ולוודא ששום חוק אירופי אינו פוגע במדינות הלאום ומשרת את כלל האיחוד. -

הנציבות – האינטרס הקהילתי, רשות מבצעת, המחוקקת חוקים לטובת הקהילה. אנשי הנציבות "מצווים" לשכוח את לאומם ולהפוך להיות אירופאים – רק אירופאים. הם צריכים לחשוב רק לטובת האיחוד וקהילת האיחוד ללא קשר מהיכן הגיעו. יתרה על כך, אם לא יפעלו מתוך רצון לקדם את הקהילה האירופית ככלל יודחו מתפקידם. הנציבות היא מוסד העל־לאומי הגדול והחשוב ביותר בפועל בשביל הקהילה האירופית המשותפת שנוצרה ופועלת רק לטובת אירופה כישות אחת, שלא מתעניינת במדינות הלאום בפרט.

- הפרלמנט – גוף דמוקרטי המייצג את עמי אירופה, לכל מדינה מוקצים מספר מושבים בפרלמנט בהתאם לגודלה (רעיון זה דומה לפרלמנט האמריקאי בהתאם לאלקטורים). הפרלמנט כגוף אינו מחוקק, אלא יותר מפקח ומבקר על פעילויות האיחוד אך גם מאשר את תקציב האיחוד.

דרך המשילה של האיחוד היא בין על־לאומית לבין־ממשלתית. ההבדל בין ארגון בין־ממשלתי לארגון על־לאומי הוא, שארגון בין־ממשלתי מורכב ממדינות לאום והוא מקדם שיתוף פעולה ותיאום וולונטריים בין חבריו. ההחלטות וההסכמים שהושגו בארגון מסוג זה אינם ניתנים לאכיפה, והחברים נשארים עצמאיים. ההיבט המכריע הוא שהחברים בו אינם מוותרים לו על שום כוח (או ריבונות). ארגון על־לאומי שונה משום שמדינות חברות אכן מוסרות את הכוח בתחומים ספציפיים לארגון הגבוה יותר, במקרה שלנו הוא ממשל האיחוד. החלטות המתקבלות על ידי ארגון על־לאומי חייבות להישמע על ידי המדינות החברות. לעיתים קרובות ישנם בתי משפט כדי לקבוע מתי התרחשו הפרות, אם כי לעיתים קרובות מנגנוני אכיפה אינם יעילים כפי שהם בתוך מדינות לאום^[3].^{[4] [5]}

אם כן ניתן לראות שאכן יש באיחוד אלמנטים על־לאומיים ובין־ממשלתיים בו זמנית. האיחוד האירופי פועל רק כאשר הפעולה תהיה יעילה יותר ברמת האיחוד מאשר ברמה הלאומית. על פי עקרון המידתיות, פעולת האיחוד האירופי חייבת להיות מוגבלת למה שנדרש כדי להשיג את מטרות האמנות של האיחוד האירופי. המדינות החברות העניקו סמכות שיפוט סופית בענייני חוקי האיחוד האירופי לבית הדין האירופי לצדק, שפסקי הדין שלו צריכים להיות מכובדים על ידי כולם. הנציבות, המוסד העל־לאומי הראשי, מחליטים החלטה שעוברת בקריאות בפרלמנט ובמועצה לקבלת אישור החוק. קיימת העברת כוח בתחומים ספציפיים אך היא מאוד מוגבלת ונשארת בגבולות של האמנות והחוקים ולא יכולה לזוז מהם הרבה, . מפני שהאיחוד נוקט באמצעי זהירות כה רבים הוא עצמו לא מצליח ליצור מבנה ארגוני יציב מספיק ועל כן משקלים שונים לוועידות ולכנסים שלו ולתוקף החוק שנכנס במדינות השונות.^[6][3]

^[4]לאיחוד האירופי יש אלמנטים על־לאומיים ואלמנטים בין־ממשלתיים ולא ניתן להגדיר אותו כארגון על־לאומי או בין־ממשלתי. הוא איננו מדינה וגם לא ארגון בין־לאומי טיפוסי, זוהי תערובת של השניים האירופים חלוקים בדעתם עד כמה המדינות החברות באיחוד האירופי צריכות להיות משולבות הרבה יותר. יש הסבורים שהיא צריכה להתקדם לקראת הפיכתה לפדרציה; אחרים חושבים שיש להתייחס בזהירות לאינטגרציה נוספת ואף כאלה הסוברים שיש לפרק את האיחוד ככלל.^[3][4] החברים השואפים להפיכת האיחוד לפדרציה טוענים כי איחוד מלא יוביל לכלכלה יציבה, אמינה ובטוחה בהרבה מהקיימת. בנוסף הם טוענים כי העולם התקדם והלאום האישי הוא איננו סיבה מספקת להישאר מאחור. הטענה היא שהעולם מתקדם בצעדי ענק לעבר גלובליזציה עולמית ושמי שצריך להיות בראשה הוא האיחוד האירופי, כגוף אמין המקדש את זכויות האדם והאזרח בכל העולם.^[4]

החברים הטוענים שיש להתייחס לאינטגרציה בזהירות מתונה מייחסים חשיבות רבה לריבונותה של כל מדינה בפני עצמה. המדינות עצמן עוד מלאות ברצונות משלהן ואיננן מוכנות להעביר את הריבונות הראשית בידיי גורמים שאינם לאומיים. הטענה העיקרית שהאינטגרציה צריכה להיות הליך ארוך ומחושב כך שהאזרחים יוכלו להרגיש בנוח, שהשינויים נעשים בצורה דמוקרטית מספקת ושאף אזרח אירופאי לא ירגיש כאילו מדינתו איננה אחראית עליו עוד. הליך האינטגרציה צריך להיות זהיר מפני הפחד מהמדינות החברות שיחליטו לעזוב כפי שבריטניה עשתה. כאשר האיחוד ידרוש יותר מידיי כוח שולט מהמדינות החברות הן יכולות להרגיש מאוימות ושהן מאבדות את ריבונותן וכוח שלטונן ויפסיקו את החברות באיחוד. המעטים שרוצים בפירוק האיחוד טוענים כי הוא איבד את ראשית דרכו. הם טוענים שהאיחוד נכנס יותר מידיי למדיניות מדינות הלאום וכופה עליהם חוקים שאינם מסכימים איתם. הם לא רואים עין בעין את האינטגרציה וחושבים שגבולות הפעולה של האיחוד נחצו מזמן ועל כן יש לפרקו ושכל מדינת לאום תחזור לעשות כנראות עיניה. באביב 2022 נערך סקר בקרב האירופים ותוצאותיו הראו כי כמעט שני שלישים (65%) מהאירופאים רואים בחברות באיחוד כדבר חיובי המייצר דברים טובים עבור נחלת הכלל, זוהי התוצאה הגבוהה ביותר מאז 2007 שהדעה החיובית אז עמדה על 58% אהדה. ניתן להבין שרוב האירופאים רואים באיחוד כדבר חיובי, יש לשקול את מעשיו מספר פעמים ולדון עליהם אך הרוב איננו חושב שיש לפרקו.^[7]

מדיה וקבצים בנושא על-לאומיות בוויקישיתוף

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "על-לאומיות".