חוק החוזים (חלק כללי)

	יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
	הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

חוק החוזים (חלק כללי)

פרטי החוק
תאריך חקיקה	19 באפריל 1973
תאריך חקיקה עברי	י"ז בניסן תשל"ג
גוף מחוקק	הכנסת השביעית
חוברת פרסום	ספר החוקים 694, עמ' 118.
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד המשפטים
מספר תיקונים	2
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק החוזים (חלק כללי)

ערך זה הוא חלק מסדרת דיני חוזים בישראל

חקיקה חוק החוזים חוק החוזים האחידים, ה'תשמ"ג-1982 חוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973 חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ה'תשל"א-1970 חוקי צרכנות חוק הגנת הצרכן, ה'תשמ"א-1981 חוק חוזה הביטוח, ה'תשמ"א-1981 פסיקה ד"נ 20/82 אדרס נגד הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. (1988) ע"א 3912/90 Eximin S.A . נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ (1993) ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ (1995) ע"א 986/93 קלמר נ' גיא (1996)

ראו גם פורטל:חוק ומשפט

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג–1973 הוא החוק העיקרי המסדיר את דיני החוזים בישראל. החוק נחקק בשנת 1973. עוד קודם לחקיקתו, בשנת 1970, נחקק חוק משלים, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)".

בחוק נקבעו מספר כללים מהותיים בדיני החוזים:

• כאשר לא נקבע בחוזה במפורש הזמן לביצוע החוזה, יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה^[1].
• המציע אינו יכול לחזור בו, לאחר שהניצע הביע את הסכמתו בצורה שמחייבת אותו (את הניצע)^[2].
• המציע הצעה בלתי חוזרת או מציע שקבע מועד לקיבול ההצעה (למשל "עד שבוע"), אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן הניצע דחה את ההצעה^[3].
• במודעה שפונה לציבור הרחב או לקהל יעד אחר, כל מי שהמודעה מיועדת אליו נחשב ניצע^[4].
• קיבול שיש בו תוספת או הגבלה או שינוי, נחשב להצעה^[5].

החוק מגדיר מספר גורמים בשלב הטרום חוזי, אשר קיומם מוביל לביטול החוזה בדיעבד^[6]: טעות, הטעיה, כפייה, עושק. עבור כל אחד מפגמים אלו, נדרשים מספר תנאים מצטברים.

• טעות. החוק מגדיר כ"טעות", פער בין תפיסת המציאות למציאות. כדי לבטל חוזה בעילת טעות, נדרשים לפחות ארבעה תנאים מצטברים: 1. קיום חוזה, 2. קיום טעות אצל המבקש לבטל את החוזה, 3. קשר סיבתי (קש"ס) סובייקטיבי בין הטעות לכניסה לחוזה (כלומר, הטועה לא היה נכנס למצב החוזי, אלמלא הטעות האמורה), 4. קשר סיבתי (קש"ס) אובייקטיבי (כלומר, אצל "האדם הסביר" ידיעת הטעות הייתה סיבה להימנע מכניסה למצב החוזי). במקרה שהצד השני היה מודע לטעות, די בתנאים הנזכרים כדי לבטל את החוזה. במקרה שהצד השני לא היה מודע לטעות, רק בית המשפט יכול להורות על ביטול החוזה, וזאת בכפוף ל"שיקולי צדק" בהם יבחן בית המשפט האם יגרם נזק גדול יותר לאחד הצדדים, במקרה של ביטול החוזה או במקרה של אי ביטולו.
• הטעיה. החוק מגדיר כ"הטעיה", מצב בו אחד הצדדים בחוזה, גרם "טעות" לצד השני, בין באופן אקטיבי (על ידי שקר וכיוצ"ב) ובין באופן פסיבי במקרה שהיה עליו ליידע את הצד השני (לפני החוק או הנוהג או הנסיבות). בפסק דין ספקטור נגד צרפתי נחלקו הדעות, האם "אי גילוי" במצב שבו ניתן לברר את המציאות בקלות, נחשב הטעיה. העניין לא הוכרע בצורה חד משמעית. בפועל קיימת "גישת המצמצמים" הגורסת ש"פגם הטעיה" קם רק במצב בו לא ניתן לוודא את העניין בקלות, ו"גישת המרחיבים" גורסת כי "פגם ההטעיה" קם בכל מקרה שלא קוימה "חובת הגילוי" כאמור.
• כפייה: החוק מגדיר כ"כפייה", הפעלת כוח או איומים. כלומר לחץ חיצוני בלתי מוצדק.

עבור פגם כפייה, נדרשים שלושה תנאים מצטברים: 1 קיומו של חוזה, 2. הופעלה כפייה, 3. קיים קשר סיבתי (קש"ס) סובייקטיבי בין הכפייה לכניסה לחוזה.

עם זאת, החוק^[7] מסייג את פגם הכפייה, וקובע שהזהרה בתום לב על כוונה למימוש זכות חוקית, לא תיחשב ל"כפייה" (למשל, אזהרה על כוונה להגיש תביעה משפטית, אלא אם כן הצד השני יכנס לחוזה חדש, שייתר את הצורך בהליך המשפטי)

בנוסף הפסיקה בישראל^[8], בהתבסס על החוק, מכירה בכך ש"כפייה כלכלית" מהווה חלק מצורת מסחר תקין, ולכן נקבעו בפסיקה שני תנאים מצטברים, אשר רק בהתקיימם תיחשב "כפייה כלכלית" לכפייה פוגמת את החוזה: 1. "מבחן האיכות" כלומר, הפעולה אינה ראויה. 2. "מבחן העוצמה" - ה"נכפה" אינו יכול, בנסיבות העניין להימלט ממלתעות הפעולה (כלומר, אין לו אלטרנטיבה סבירה).

• עושק החוק מגדיר כ"מצוקה" שלושה מצבים חלופיים: מצוקה שכלית (רפיון שכל או מצב של "חומרה ושקיעה"^[9], מצוקה גופנית וחוסר ניסיון. עבור "פגם עושק" נדרשים חמישה תנאים מצטברים: 1. קיום חוזה, 2. "התנהגות העושק" - העושק יודע ומנצל את מצוקת העשוק, 3. "מצב העשוק" - העשוק שרוי במצב של "מצוקה", 4. קיים קשר סיבתי (קש"ס) בין ניצול המצוקה ובין הכניסה לחוזה, 5. תנאי החוזה גרועים מהמקובל "במידה בלתי סבירה" (במבחן האדם הסביר).

בפסק דין גנץ נגד כץ, דן בית המשפט העליון בעניינו של חרדי אשר בהיותו רווק בן 50, הבטיח לשדכן שכר 100,000$ והכפלת הסכום אם השדכן ייעזר בשותף. בדעת הרוב הכריע בית המשפט כי אכן תנאי החוזה "גרועים מהמקובל במידה בלתי סבירה"^[10]. אך עם זאת קבע בית המשפט כי למרות מצבו הנפשי הקשה של רווק חרדי בן 50, אין מצבו מגיע ל"מצוקה" כהגדרתה בחוק החוזים. במקביל, השופט קדמי חידש הלכה, לפיה בהתקיים יסוד "עושק" אשר נעדר ממנו מרכיב המצוקה, ניתן לקנוס את העושק מטעם "חוסר תום לב בכריתת חוזה"^[11], אך דעת הרוב דחתה את הטיעון על הסף, מאחר שטיעון זה לא נטען בידי בא כוחו של המערער.

כאשר בחוזה יש פגם של טעות סופר, הפגם לא מהווה עילה לביטול החוזה אלא מקנה לצדדים את האפשרות לתקן את החוזה לפי אומד דעתם.^[12]

החוק מגדיר שני סוגי חוסר תום לב. חוסר תום לב בשלב הטרום חוזי, וחוסר תום לב בקיום החוזה. חוסר תום לב בקיום החוזה, מתבטא בעמידה דווקנית על תנאי החוזה, או חוסר שיתוף פעולה ביחס לקיום החוזה.

• דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, אבירם הוצאה לאור.

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, באתר ויקיטקסט

• היסטוריית החקיקה של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• ציון לוז (פרופ' נחום רקובר עורך), פגמים בחוזה (השוואת סעיפי 'חוק החוזים (חלק כללי)' הישראלי, למשפט העברי), בתוך סדרת חוק לישראל. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשע"ב-2011.