|
הארפו מרקס
 אדולף ארתור "הארפו" מרקס (באנגלית: Adolph Arthur "Harpo" Marx; 23 בנובמבר 1888 – 28 בספטמבר 1964) היה אחד מהאחים מרקס, צוות בדרנים וזמרים שזכו להצלחה בקולנוע. הוא היה ידוע בנגינת הנבל (באנגלית Harp, ומכאן מקור כינויו), בכך שמעולם לא דיבר בסרטים, ולרוב השתמש באביזרים, כצפצפה, ואביזרים אחרים אותם היה שולף ממעילו. כך, למשל, באחד הסרטים נאמר לו שאינו מסוגל להחזיק בנר משני קצותיו (ביטוי באנגלית שפירושו שאינו יכול ליהנות משני העולמות), מיד שלף ממעילו נר בוער בשני קצותיו ואחז בו. הארפו נהג לחבוש פיאה בהירה ומתולתלת, והיה בעל פני תינוק, אותם נהג לעוות בסרטיו באמצעות ניפוח לחייו והוצאת לשונו. חייוהארפו נולד בניו יורק, כשלישי מבין האחים מרקס, בני משפחה יהודית ממוצא גרמני. אח בשם מנפרד מת כתינוק. אחיו הגדול של הארפו היה לאונרד (המכונה צ'יקו), ואחיו הצעירים היו ג'וליוס הנרי (המכונה גראוצ'ו) וכן מילטון והרברט (גמו וזפו). בינואר 1910 הצטרף הארפו לצ'יקו וגראוצ'ו לצוות מוזיקלי בשם "שלושת הזמירים". הארפו השתכנע כי עליו לשחק את האילם לאחר שקרא ביקורת על הופעתם בו נאמר כי הוא הפליא בפנטומימה אך הרס את ההופעה בכל פעם שפתח את פיו. הארפו למד לנגן בנבל, וניגן באופן ייחודי ובלתי קונבנציונלי, מכיוון שהיה מתאם את המיתרים בעצמו. רק לאחר שנים הסתבר לו כי נגינתו אינה תואמת את האופן המקובל של נגינה בנבל. הצלחתו הביאה נבלנים מכל העולם לחקות את הדרך בה ניגן. הארפו שינה את שמו לארתור בעקבות הרגשות האנטי גרמניים באמריקה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הוא נישא לשחקנית סוזן פלמינג ב-28 בספטמבר 1936. לזוג לא היו ילדים משלו, אך הם אימצו שלושה בנים ובת. בעוד שבסרטיו שיחק הארפו דמות אנארכית ופרועה, חייו הפרטיים היו שלווים ורגועים. האחים החלו את הקריירה הקולנועית שלהם בסרט "אגוזי הקוקוס" בשנת 1929, שהיה מבוסס על מופע מצליח שהעלו האחים בברודוויי, והיא נמשכה, עם עליות וירידות, עד לשנת 1949. בתחילה כרביעייה, ומשנת 1933 כשלישייה שכללה רק את גראוצ'ו, צ'יקו והארפו. סרטיהם היו בתחילה קומדיות אנרכיסטיות שלעיתים מתחו ביקורת חברתית חריפה על מוסדות הבסיס של החברה האמריקנית (כסרט "מרק ברווז" משנת 1933). בהשפעת המפיק אירווינג תלברג מיתנו האחים את סגנונם, וסרטיהם הפכו לקומדיות מוזיקליות, בהן מסייעים שלושת האחים לזוג אוהבים לממש את אהבתם. סרטם האחרון ביחד היה "מאושרים באהבה" (1949). בשנת 1961 פרסם הארפו את האוטוביוגרפיה שלו, "הארפו מדבר" בה הוא מספר כי ישנם אנשים שלא האמינו כי הוא אכן מסוגל לדבר. רבים האמינו כי הוא אילם מלידה. למעשה קיימות הקלטות של קולו. נראה כי היה לו קול ערב, כשל קריין מקצועי, אם כי בעל מבטא ניו יורקי בולט, כמוכח בהקלטות[1]. הארפו מת לאחר ניתוח לב פתוח ב-28 בספטמבר 1964. את הנבל שהיה לסמלו הוא תרם בצוואתו למדינת ישראל. הנבל נמצא באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. קישורים חיצוניים
הערות שוליים |
||||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
