אתל ווקר
אתל ווקר (באנגלית: Ethel Walker; 9 ביוני 1861 – 2 במרץ 1951) הייתה ציירת סקוטית של דיוקנאות, פרחים, נופי ים וקומפוזיציות דקורטיביות. משנת 1936, ווקר הייתה חברה ב"קבוצת לונדון"[1] עבודתה מציגה את ההשפעה של האימפרסיוניזם, גוגן ואמנות אסייתית. ווקר השיגה הצלחה ניכרת לאורך הקריירה שלה, והפכה לחברה הראשונה שנבחרה למועדון האמנות האנגלי החדש בשנת 1900.[2] עבודותיה של ווקר הוצגו רבות במהלך חייה, באקדמיה המלכותית, בחברה המלכותית לאמנויות ובגלריה לפבר. היא ייצגה את בריטניה בביאנלה בוונציה ארבע פעמים, ב-1922, 1924, 1928 ו-1930.[3] אמנם ווקר הכריזה ש'אין דבר כזה אמנית אישה. יש רק שני סוגים של אמנים - גרועים וטובים', היא נבחרה לנשיאת כבוד של מועדון האמנות הבינלאומי לנשים ב-1932.[4] זמן קצר לאחר מותה, היא הייתה מושא לרטרוספקטיבה גדולה בגלריית טייט ב-1951 לצד גוון ג'ון ופרנסיס הודג'קינס. ביוגרפיהווקר נולדה ב-9 ביוני 1861 באדינבורו,[5] ילדתם הצעירה של ארתור אבי ווקר (איש יורקשייר) ואשתו השנייה, איזבלה (לבית רוברטסון), סקוטית.[6] השכלתה התיכונית הייתה בברונדסברי בלונדון, שם לימד אותה ציור הקטור קפירטי. לאחר בית הספר התיכון, ווקר למדה בבית הספר רידלי לאמנות. ב-1880 היא הכירה את עמיתה האמנית קלרה כריסטיאן (1868–1906), והשתיים החלו לחיות, לעבוד וללמוד יחד.[7] היא למדה בבית הספר לאמנות פוטני, וביקרה במדריד, שם יצרה עותקים של יצירות של דייגו ולסקס. היא למדה בבית הספר לאמנות ווסטמינסטר בלונדון, שם היה המורה הפופולרי פרדריק בראון.[8] בסביבות 1893 היא הלכה בעקבות בראון לבית הספר סלייד לאמנות להמשך לימודים. בזמן שהייתה ב"סלייד", היא גם לקחה שיעורי ציור בערב עם וולטר סיקרט.[9] היא תחזור לבית הספר סלייד ב-1912 וב-1916 כדי ללמוד ציור פרסקו וטמפרה; ושוב ב-1921 ללמוד פיסול אצל ג'יימס האוורד תומאס. קריירת אמנותווקר הפיקה אוסף גדול של יצירות מז'אנרים שונים, הכוללים פרחים, נופי ים, נופים ונושאים מיתיים. השפעותיה כללו אמנות יוונית ורנסאנס, כמו גם ציור סיני ופילוסופיה טאואיסטית. היא התעניינה גם בדמות האישה. ווקר ידועה בעיקר בזכות דיוקנאותיה של הדמות הנשית, תוך שימת לב מיוחדת לפרטי ההבעה והמזג האישי של הדוגמנית. משיכות המכחול הברורות והטקטיות שלה מסתירות פרטים מיותרים, ובכך מאפשרות לה להדגיש את ההיבטים של מצב הרוח של הרגע.[7] ווקר הייתה תומכת של הדמות הנשית הטבעית, ולעיתים קרובות נזפה בפומבי בנשים אחרות על לבושן, האיפור והבגדים הכבדים שהסתירו את צורתן. הדוגמניות שלה מעולם לא הורשו לשים איפור, שפתון או לק במהלך הדיגמון. היא ציירה סדרה של יצירות ששיקפו נושאים מיתולוגיים, וכמה יצירות המתארות דוגמניות עירומות. ביצירה אחת, שכותרתה "ההשבעה", השתמשה ווקר ב-25 דוגמניות, כולן בלבוש דל או עירום, כורעות סביב שלוש דוגמניות שלובשות בד שקוף.[7] ציפורים מתעופפות מעל הראשים בציור. היצירה נחשבת למפורטת ביותר שלה.[10] נראה היה שהעבודות של ווקר לאורך הקריירה שלה לכדו את הרוח האנושית תוך כדי הדגשת יופיו של הגוף הנשי. לאמנות שהפיקה ווקר, הייתה השפעה חיובית ומעוררת מחשבה על האמנות כולה. האמנות שלה מוצגת באופן קבוע בתערוכות בגלריות רבות, ובראשן גלריית גייטהאוס בגלאזגו, סקוטלנד.[11] היא נבחרה לשותפה של האקדמיה המלכותית ב-1940.[12][13] כאמנית דיוקנאות, הנושאים של ווקר היו שונים ממכרים מזדמנים ועד חברים קרובים ומקורבים. ווקר ציירה את האמנים האחרים לוסיאן פיסארו, ניקולט מקנמארה ואורובידה קמי פיסארו, כמו גם אנשי חברה כולל הפוליטיקאית האמריקאית-בריטית ננסי אסטור, הרוזנת מסטראת'קונה ועורכת המגזין והספרים ג'ואן ורנר לורי.[14][15] ידידותה של ווקר עם אסטור נפגעה לאחר שווקר סירבה לשנות את הציור המוגמר והכריזה על אסטור כ"סנובית". בסתיו 1933 פגשה ווקר את השחקנית פלורה רובסון ואת השחקן סי הארלס לאוטון וציירה לפחות שני דיוקנאות של רובסון. בתקופה זו הוא הזמין את ווקר לצייר את אשתו אלזה לנצ'סטר בתור פרו ב"אהבה לאהבה" של ויליאם קונגרב, בו כיכבו כל שלושת השחקנים ב-Sadler's Wells במרץ 1934.[16] ווקר ציירה את ברברה הפוורת' הצעירה בזמן ששהתה במפרץ רובין הוד, שם היה לווקר קוטג' המשקיף על הים.[17] ווקר ציירה את דמותו של כריסטופר רובין, מילן הצעיר, שהיה תלוי בחדר העבודה של א.א. מילן, מחבר הספר פו הדוב.[18] חיים אישייםווקר נחשבה לאמנית חברתית במיוחד, שחיה במשך שנים רבות בסטודיו שלה בצ'יין ווק, צ'לסי, [19] ולקחה חלק פעיל בחיי האמנות של האזור. [20] הסופר, הסופר והמבקר האירי רב ההשפעה ג'ורג' מור (סופר) זיהה את כישרונה של ווקר, והכיר לה את האימפרסיוניזם הצרפתי כאשר פגשה אותו בפריז כשחזרה ללונדון מביקור בספרד. מאוחר יותר אפשר מור לווקר שימוש בדירתו ברחוב ויקטוריה, לונדון, שם ציירה את אנג'לה, מה שראה אותה התקבלה לבית הספר לאמנות האנגלי החדש. [21] בין חבריה של ווקר היה הסופר וויליאם רוטנשטיין, שבמארס 1935 כיבד את ווקר בארוחת ערב במלון בלגרייב בהשתתפות כשבעים אורחים, בהם חברי קבוצת בלומסברי וירג'יניה וולף, דאנקן גרנט וונסה בל, לצד האמנים עמיתיהם וילסון סטר והנרי טונקס. .[22] וולף כתבה ביומנה שהיא 'נהנתה מאוד במסיבה של אתל אמש'.[23] ווקר גם הציעה לצייר את וולף בעירום, כפי שתיאר וולף במכתב: 'אני הולך להיות צבוע, עירום מוחלט, על ידי אישה בשם אתל ווקר שאומרת שאני דמותה של לילית'. [24] בשנות השמונים לחייה התיידדה ווקר עם האמן הפולני מריאן קרטוצ'וויל, שברח מאירופה הכבושה והגיע ללא פרוטה ללונדון ב-1947.[25] ווקר הייתה מבוגרת מכדי לתמוך בקריירה של קרטוצ'וויל כפי שאולי קיוותה, וקרטוצ'וויל צייר את האומנית שוכבת על ערש דווי.[26] עם מותה של ווקר, נודע לקרטוצ'וויל כי היא הפכה אותו למוטב בירושתה, שכללה את שאר את כל הציורים בסטודיו שלה.[27] יחד עם אשתו קתלין בראון, העניקו בני הזוג קראטצ'וויל מאוחר יותר רבות מיצירות אלו לגלריות, כולל שבע יצירות שהוצגו למכון קורטולד לאמנות ב-1973.[28] ווקר מוכרת כאמנית לסבית, עובדה שמבקרים ציינו שהיא ניכרת באומץ בהעדפתה לנשים ולעירום.[29] הוצע כי ווקר הייתה אחת האמניות הלסביות המוקדמות ביותר שחקרו את המיניות שלה בגלוי בעבודותיה. בעוד שווקר נחשבה לאחת האמניות הבריטיות הבולטות, השפעתה פחתה לאחר מותה, אולי בין השאר בשל חגיגת המיניות הנשית שלה.[30] גלריה
קישורים חיצונייםהערות שוליים
|